אסתי לא נגעה בדגים בשום אופן. בכל מגע עם דג, הידיים שלה התמלאו שלפוחיות וקנה הנשימה שלה התנפח. בכל סעודת שבת וחג יצאה אסתי מהסלון והסתגרה בחדר עד שפינו את מנות הדגים מהשולחן. כשאסתי הגיעה לגיל שידוכים התייעצו הוריה עם האדמו"ר שהורה כי חלה עליהם החובה לדווח אודות האלרגיה הקשה שלה. בשלב זה הבינו ההורים שהבעיה של ביתם עלולה לפגוע לה בעתיד ופנו לטיפול. לאחר מספר טיפולים אסתי התחילה לטעום דגים, לאהוב אותם וזכתה להקים בית איכותי ללא שום פשרות.